<h1>ספר דת הנקרא עץ חיים למהר"ח או"ז</h1>
<h2>דף ל.</h2>
[על הגליון] ירושלמי פ"ד מיתות [ה"ח] איתא דישיבת הדיינין אינה מעכבת וממנו הוכיח רצב"א דהוא הדין עדים שהעידו מיושב עדותם עדות בדיעבד דמחד קרא נפקא עדים בעמידה ודיינין בישיבה וכך אם קבלו עליהם ובלבד שלא יטעו בגוף הדין ה"ג.
וכשיבואו לדין צריכין לטעון דבריהם מעומד דכתיב [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב ואם רצו הדיינים יושיבו את שניהם רק אין להושיב זה יותר מזה ובשעת גמר דין צריכים שיהיו הבעלי דינים בעמידה והדיינים בישיבה. וגמר צריך להיות ביום ואם גמרה בלילה דיניהם דין. וצריכין העדים להיות בעמידה דכתיב ועמדו ואם הוא תלמיד חכם מותר להעיד בישיבה מפני כבוד התורה.
[על הגליון] ומימות הגאונים נהגו כל ישראל להושיב הבעלי דינים והעדים לסלק המחלוקות סמ"ג.
שני אנשים התובעים זה לזה מגניבה או גזל של שניהם או מכל דבר הבא בעבירה אין לב"ד להיזקק להם כדאיתא סוף פרק (בתרא) [ב'] דכתובות [כ"ח ע"א] לוה הימנה בנכסי דאבוה אין נפרעים ומסיק אי אתי לקמן לא מזדקקינן ליה וקאמר נמי נגודי מנגדינן להו כי אין לנו להתעסק בדין אלא בכשרים שנאמר [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונן יפה.
<h2>דף ל:</h2>
[על הגליון] לא עביד שודא אלא מי שהוא גדול ומומחה לרבים ונתמנה דיין כי ההיא דפ' מי שהי' נשוי [צ"ד ע"ב] כרב ששת ורב נחמן ורב נחמן דיין ומומחה לרבים והלכתה כוותי' בדיני ועוד דלא עבדינן שודא אלא היכא דאתמר בהדיאה בגמר' והיכא דלא אתמר המע"ה ה"ג.
<h2>דף לב:</h2>
האומר לחבירו מנה אתה חייב לי והוא אומר בחמשים ידענא ובחמשים לא ידענא חייב לשלם דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם נר' דלא אמרינן באדם שיהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם או טענה אחרת במיגו פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אינו חפץ לטעון אות' טענה שיהא ירא שמא יבואו ויכחישוהו וגם אינו נאמן לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו דנראה כשקר והוא מעיז פניו לומר זה אבל לא שייך העזה לומר שהלכו למדינת הים כי ירא שמא יבואו וכמו כן גבי יתומים לא טענינן להו שמא פרע אביהם בפני עדים ומתו או הלכו להם למ"ה דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליה בשביל היתומים וכן משמע פרק חזקת הבתים [מ"ה ע"ב] דאמר' קסבר המפקיד לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואז לא שייך שום מגו והא דאמר' לעיל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם היינו דווקא בשבועת דאורייתא וכן משמע פרק חזקת הבתים [ל"ד ע"א] גבי נסכא דר' אבא דקאמר התם דאיכא לדמויי דר' אבא לחד סהדא אתרתין שנין מפירי אבל לא אמר' לגבי ארעא כגון שהוא אומר הקרקע הזה לקחתיה ממך ואין לי עדי חזקה והאחר מביא עד אחד שהקרקע שלו וזה אינו יכול לשבע להכחיש העד דהוא מודה שהיתה שלו והוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע והיינו לפי דאין מחוייב שבועה כ"א מדרבנן דאין נשבעים על הקרקעות ובמחוייב שבועה דרבנן ואינו יכול לשבע לא אמרינן דמשלם ובכל הדברים שאין נשבעים עליהן כגון קרקעות עבדים שטרות והיינו שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת או אם יש לו עד אחד אבל על אלו שבועה דרבנן נשבעים כדמשמע פ' הכותב [פ"ז ע"ב] גבי עד אחד מעיד שהוא פרוע ונפקא מינה גבי חשוד על השבועה ולגבי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע וגם לגבי מיפך שבועה אם הוא אינו רוצה לשבע יכול הוא לומר ישבע שכנגדו ויטול.
<h2>דף לד:</h2>
דין אם אדם שואל לחבירו מלוה ופקדון והוא אומר להד"מ ואין לו עדים ישבע נתבע ופטור ואם הביא התובע עדים שראו שמנה לו מעות ואינ' יודעים אם הלואה או שלו היא והוא תובע לו תן לו מעות שהלויתיך אתמול ומשיב הלוה להד"מ הוחזק כפרן כיון שיש לו עדים שראו שמנה לו מעות חייב לשלם אך אם משיב להד"מ והמלוה הביא עדים שהוא אמר להם שהוא חייב לו מנה זה אין שוה כלום לפי שהוא אומר כך כדי להשביע עין שלו כדאמר אדם עשוי שלא להשביע את בניו ואפי' הוא ש"מ ואמר בשעת חליו אני חייב לפלוני כך אינו כלום ואדם עשוי שלא להשביע את בניו אבל אם אמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו נותנים כי פשיטא ליה לא היה אומר תנו אא"כ היה חייב לו וכן נמי אם תבעוהו מנה בחליו והודה לו בפני עדים אפי' לא אמר אתם עדים לא הלוה ולא המלוה הודאתו הודאה כי אין לומר משטה אני בך דאיך אדם משטה בשעת מיתה אבל אם תבע ראובן לשמואל מנה והודה לו בפני עדים ולא אמר להם אתם עדים יכול לומר משטה אני בך לפני ב"ד כי צריך שיאמר אתם עדים או הלוה או המלוה ואם אמר המלוה אתם עדים והלוה שותק די בכך והוו עדים אבל אם הלוה אינו רוצה שיהיו עדים לא הוי עדותם עדות אף על פי שהודה בפניהם ולא עוד אלא אם אמר בב"ד לא היו דברים מעולם ואותם עדים מעידים שהודה בפניהם לא הוי עדות דכל מילי דכדי לא מדכרי אנשי ואם אין הלוה טוען משטה אני בך לא טענינן ליה כדאיתא פ' זה בורר [כ"ט ע"ב] וכשהדיינין רואים שהדין הוא מרומה והאחד מאבד בשטותו יש להם לדיינים להפך זכותו ולתקן דבריו דבשאר מילי דזכות לבר משטה א"ב טענינן ליה כשהדין מרומה כדפי' וכן משמע פ' חזקת הבתים [כ"ט ע"ב] דקאמר ומודים שאם (אכל) [רוכל] ומחזר בעיירות אע"ג דלא טעין טענינן ליה וכן איתא בירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ח] כי הוי חזי לחד זכות הוה פתח בזכותי' לקיים מה שנאמר פתח פיך לאלם ונ' דה"ה דאם תבעו עדים לאדם ואמרו חייב אתה לפלוני שום דבר ואמר הן דיכול לומר משטה אני בך וכדאמרינן במתניתין דזה בורר [כ"ט ע"א] אם אמרו עדים הודה לנו שהוא חייב לו לא אמר כלום ואייתי הטעם בגמרא דיכול לומר משטה אני בך ומשמע דמיירי כשתבעו המלוה אבל לא קאמר הטעם משום דאדם עשוי שלא להשביע עצמו כיון שתבעוהו דודאי אין אדם מודה דבר שתובעים אותו עבור להשביע עצמו וכן פרשב"ם דהיכא דלא תבעוהו אז אמריה הטעם משום דאדם עשוי שלא להשביע עצמו ואמנם יש לנו להסתפק היכא דלא תבעו שום אדם כלום והוא הודה דכיון דלא שייך למימר משטה אני בך ואז הוא יכול לומר דקאמר שלא להשביע עצמו אם יש לטעון בשבילו או לאו כמו שאמרי' במשטה אני בך דאי לא טעין לא טענינן ליה ונחלקו עליו גדולים ונ"ל דטענינן בשבילו היכא דלא טען כדאמ' רב נחמן אדם עשוי כו' משמע שהוא טען עבורו והטעם הוי משום דבמשטה יש ספק בדבר אולי יש לומר אולי הודה לו לפי שהוא חייב לו אבל גבי להשפיל עין שלו נ"ל דאין שם ספק כי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו כי אם בדבר הברור וכנראה שאמר כן משום עין העולם כי ההוא דקרו ליה קב רשו וכן ההוא דשכיב אדנרי שהיה נכר לכל שאמר עבור להשפיל עין שלו אבל בדבר שאינו נכר להדיין כגון שיש לו חוב מועט וממון מועט או כגון שיצא עליו קול שהוא חייב ונר' לעולם שלא הודה עבור להשפיל עין שלו לא טענינן ואם טען לא שמעינן ליה כי אם בדבר הניכר לכל כגון ההיא עובדא דרב נחמן ואם הוא ניכר שהודה כדי להשפיל עין שלו כמו כן נאמר בשכיב מרע אדם עשוי שלא להשביע את בניו וכל דבר שנוכל לומר אלו היה אביהם קיים היה יכול לומר כך טע[נ]ינן ליה בשביל היתומים.
<h2>דף מא.</h2>
[על הגליון] ועל שכתבתי שפסק ר"ת בב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי והיכא דא"ל הלוה לית לי זוזי אם משביעין אותו אם לא וכתבת דאין משביעין אותו משום (דאיכא) [דליכא] דררא דממונא אם משום הא לא איריא שהרי פסק ר' (בלישנא) [כלישנא] קמא [שבועות מ' ע"ב] דאפילו היכא דליכא דררא דממונא משביעין גם ר"ת חזר בסוף ימיו וכן עמא דבר מהר"מ.
התובע לחבירו מלוה או פקדון ואין לו עדים וחבירו אומר לא היו דברים מעולם ישבע הנתבע שבועת היסת ופטור שכל הנשבעים נשבעים ולא משלמים חוץ משכיר ונגזל ונחבל וחשוד על השבועה ועל כל שבועה צריך שבועת היסת ואפי' אין בה דררא דממונא וכן נמי אם אמר פרעתיך נאמן בשבועת דרבנן וחרם היא במקום שבועת דרבנן היא במקום שבועה כתקנת הגאונים ואפילו יש עדים לתובע מן המלוה או מן הפקדון נאמן הלה לומר פרעתיך דקיימא לן המלוה לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם הוא חשוד על השבועה כגון שיש עדים שעבר על שבועה או חרם ישבע שכנגדו ויטול כדקיימא לן במס' שבועות [מ"ד ע"ב] וה"מ אדם שחייב לחבירו שבועה דאורייתא כגון שיש לו עד אחד וחייב שבועה להכחיש העד או שהודה במקצת המלוה או הפקדון במה שכפר שבועה דאורייתא אז אם חשוד על השבועה אפילו משבועת שוא או משבועת העדות ואפילו משבועת דרבנן לא ישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל וכן אם הוא גזלן ונודעה גזילתו כי עובדא דההוא רעייא דב"מ [ה' ע"ב] ואמנם אם הוא גזלן מדרבנן לא אמרי' דפסול לשבועה וצריך שיהיו העדים כשרים לפסלו או אדם חשוב נאמן לפסלו בשבועה ובחשוד על השבועה ישבע שכנגדו ויטול ואם שניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם וכן לכל הדינים קיימא לן כר' אבא [מ"ז ע"א] דאמר מתוך שאינו יכול לשבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים שאם תובעים יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדים או בשטר היכא שמת הלוה בחיי מלוה ונתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לשבע אם נפרע השטר ויאבדו החוב ולא נאמר ישבעו ויהיו נוטלים לקמן ב"ה נאריך יותר. ואדם החייב לחבירו שבועה דרבנן והוא חשוד על השבועה לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל ובהא לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וא"ת א"כ למה אינו מונה אותו בשבועות [מ"א ע"א] דקאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן נ"ל דהיינו בכלל מיפך שבועה מאחר דלא מפכינן שבועה לא ישלם א"כ לא אמרי' בשבועה דרבנן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. דין מיפך שבועה וכן נמי בשבועה דאורייתא לא מפכינן שבועה שאם הלוה יאמר איני רוצה לשבע אלא אני רוצה שישבע חבירי ויטול בשבועה דרבנן יכול לומר כן אבל אם הוא חייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר איני רוצה לשבע אך ישבע שכנגדו ויטול דכיון שדין השבועה דאורייתא אין כח בידינו לעקרה וצריך הלוה לשבע והשתא דאמרי' בשבועה דרבנן דלא אמרינן בחשוד שישבע כנגדו גם הוא לא ישבע ופטור ירושלמי [פ"ז ה"ד] החשוד על השבועה עד כמה מקבלין אותו עד שיבא לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני ובדין הוא בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ ולקחת ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה כי גדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם.
ועדים שמעידים על שטר שהוא פרוע נאמנים אבל אם חתמו בשטר אחד וכתב ידם יוצאת ממקום אחר אין נאמנים משום דבר על השטר לפוסלו מאחר שהשטר מקויים בלא עדותם.
<h2>דף מא:</h2>
מי שתובע לחבירו מנה ואומר לו אמרת לתתו לפלוני או אתה אמרת לקחת בהם זה או אתה מחלת לו נאמן ובשבועה דרבנן במיגו דאי בעי אמר החזרתי לך דק"ל המלוה לחברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואפילו א"ל [אל] תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אבל אם א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אז אין בו משום מיגו וצריך שיפרענו בפני פלוני ופלוני שא"ל ואפי' אם הביא עדים שפרעו בפניהם אינם נאמנים ודין זה במלוה אבל בפקדון אפי' א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני נאמן לומר פרעתיך מיגו דיכול לומר נאנסו ואם אמר פרעתיך בפני עדים אחרים והביא עדים אינו נאמן אפי' עם העדים דא"ל שיהא נאמן במיגו דנאנסו כי מיגו לא עדיף מעדים ומיגו במקום עדים לא אמרינן ועדים לא מהני כה"ג כ"ש דהא לא אהני.
נר' לרבי יותר מדרבי חיים כל מי שהביא על חברו שהוא חייב לו יוציאו ממנו בדין אם לא יטעון פרעתי וגם צריך שישבע שפרעו ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים וצריך להביאם להעיד לו.
האומר לחבירו מנה אתה חייב לי והוא אומר בחמשים ידענא ובחמשים לא ידענא חייב לשלם דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם נר' דלא אמרינן באדם שיהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם או טענה אחרת במיגו פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אינו חפץ לטעון אות' טענה שיהא ירא שמא יבואו ויכחישוהו וגם אינו נאמן לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו דנראה כשקר והוא מעיז פניו לומר זה אבל לא שייך העזה לומר שהלכו למדינת הים כי ירא שמא יבואו וכמו כן גבי יתומים לא טענינן להו שמא פרע אביהם בפני עדים ומתו או הלכו להם למ"ה דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליה בשביל היתומים וכן משמע פרק חזקת הבתים [מ"ה ע"ב] דאמר' קסבר המפקיד לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואז לא שייך שום מגו והא דאמר' לעיל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם היינו דווקא בשבועת דאורייתא וכן משמע פרק חזקת הבתים [ל"ד ע"א] גבי נסכא דר' אבא דקאמר התם דאיכא לדמויי דר' אבא לחד סהדא אתרתין שנין מפירי אבל לא אמר' לגבי ארעא כגון שהוא אומר הקרקע הזה לקחתיה ממך ואין לי עדי חזקה והאחר מביא עד אחד שהקרקע שלו וזה אינו יכול לשבע להכחיש העד דהוא מודה שהיתה שלו והוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע והיינו לפי דאין מחוייב שבועה כ"א מדרבנן דאין נשבעים על הקרקעות ובמחוייב שבועה דרבנן ואינו יכול לשבע לא אמרינן דמשלם ובכל הדברים שאין נשבעים עליהן כגון קרקעות עבדים שטרות והיינו שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת או אם יש לו עד אחד אבל על אלו שבועה דרבנן נשבעים כדמשמע פ' הכותב [פ"ז ע"ב] גבי עד אחד מעיד שהוא פרוע ונפקא מינה גבי חשוד על השבועה ולגבי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע וגם לגבי מיפך שבועה אם הוא אינו רוצה לשבע יכול הוא לומר ישבע שכנגדו ויטול.
ואם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והביא עדים אחרים שפרע לו בפניהם אינם נאמנים מאחר שאמר לו דווקא בפני פלוני ופלוני ואם יבואו אותם עדים שאמרו בפנינו פרע לו אז ישלם לו.
דין אדם שתובעים ממנו ממון והוא אומר לא לויתי ואחר הביא עדים שלוה ופרע בפניהם אין לחוש לעדים כלל לפי שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
<h2>דף מב.</h2>
אדם התובע פקדון לחבירו והוא אומר ודאי יש לי אבל אתה חייב לי מצד אחר ואני מעכבו נאמן בשבועות היסת כי ההיא דרבה ב"ר שרשום [ב"ב ל"ג ע"א] דאמר מיגו דאי אמינא לך לקוחה היא בידי מהימנא כי אמינא מחוייב לי דמהימנא וכן נמי יש מיגו הכא שיכול לומר נאנסו או החזרתים לך ואם הם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הם בידי אינו נאמן וגם לא אמרינן מיגו כאן ודינם נפרש לקמן. אבל אם יש עדים שנתן לו הפקדון או עדים שראוהו ברשותו עתה אינו נאמן במיגו דנאנסו או החזרתים לך וצריך לשלם לו מה שחייב לו ודינו כשאר מלוה אבל אם טוען משכון הם בידי צריך לו לשבע שהיו במשכון בידו ואם אינו רוצה לשבע ואמר בודאי שהוא חייב לי מצד אחר אבל לא הלויתי לו על פקדונו נאמן במיגו אף על פי שאינו יכול לקיים דבריו הראשונים שאמר משכון הוא בידי מ"מ נאמן דהלכתא כרב יוסף בזוזי [שם ל"ב ע"ב] דמגו כזה אמרי' גבי להחזיק ממון בחזקתו ומאחר שהוחזק מהימן ממשכון הוא אבל בשטר לא אמרי' דין זה שאם טוען הוא חייב לי בשטר זה ואח"כ אמר לא הלויתי לו בשטר אבל הוא חייב לי מצד אחר אינו נאמן דאין זה מיגו מאחר שאין אנחנו יכולים לקיים דבריו הראשונים לא נוציא ממון מחזקתו במיגו זה עיקר הדין במיגו שיכול לומר טענה אחרת טובה הימנה אם רוצה לשקר וצריך להעמיק באותו מיגו ומה שאמר שהוא נאמן במיגו זה ובשבועה כי אם יהיה טוען אותה טענה היה בו שבועה דרבנן כי על כל דבר יש שבועה דרבנן כשהוא טוען טענת ברי אבל אם טוען טענת שמא כגון אתה חייב לי או יש לך משלי אין לו לשבע בשמא אם לא יעשה לו לפנים משורת הדין חוץ משותף ואשה בנכסי בעלה וכן בנכסי קרוב לקמן נפרש.
ואדם שאמר אני רוצה שתהא נאמן כשנים אם תאמר שלא פרעתיך ואח"כ הביא עדים שפרע לו וזה אומר שלא פרע נאמן יותר מן השנים מאחר שהאמינו יותר מן השנים עליו אבל אם הביא ג' עדים אז אינו נאמן לפי שלא האמינו כשלשה אלא כשנים.
<h2>דף מב:</h2>
וכן נמי לא אמרינן מיגו במקום עד אחד דאין לומר שיהא נאמן במגו דאי בעי טעין נאנסו או דבר אחר היכא שיש עד אחד שמכחיש אותו מיגו אף על פי שאם היה טוען אותו טענה הוה מהימן מ"מ לא מהימן במיגו היכא דיש העזה גדולה כמו דלא אמרינן במודה מקצת שיהא נאמן [במיגו] דכופר הכל וכן נמי משמע גבי רבה בר שרשום פ' חזקת הבתים [ל"ג ע"א] דקאמר לקוחה היא בידי לא מצי אמר דהא נפיק עליה קלא דיתמא היא ולא היה מעיז על כך וכן נמי משמע גבי נסכא דר' אבא [ל"ד ע"א] דאין נאמן למימר דדי חטפי במגו שיכול לומר לא חטפתי לך ואז היה נשבע להכחיש העד משום דלא היה מעיז על כך אע"ג דקאמר פר' המוכר את הבית [ע' ע"א] דנאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו אף הפקיד לו בשטר מיהו היכא שהוא (מעיד) [מעיז] בדבריו אם הוא משקר כמו כן יש לנו לומר במיגו שיכול להעיז כגון הני חושלי [ב"ב ל"ו ע"א] דקאמר יכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו דיכול לומר לקוחים הם בידי ואעפ"י שהוא העזה מאחר כמו כן בדבריו היה העזה אם היה משקר כגון לפי שהיה טוען שאכלו עד כדי דמיהן ("וטעמים גדולים וסברות גדולות יש לשא ולתן בדברים להבין ולפי ראות עיניהם יש לצדק הדין ויעשו שלא יהיה הדין מרומה ועל זה נאמר [ב"ב מ"א ע"א] כגון זה פתח פיך לאלם").
<h2>דף מד:</h2>
התובע לחבירו מלוה או פקדון ואין לו עדים וחבירו אומר לא היו דברים מעולם ישבע הנתבע שבועת היסת ופטור שכל הנשבעים נשבעים ולא משלמים חוץ משכיר ונגזל ונחבל וחשוד על השבועה ועל כל שבועה צריך שבועת היסת ואפי' אין בה דררא דממונא וכן נמי אם אמר פרעתיך נאמן בשבועת דרבנן וחרם היא במקום שבועת דרבנן היא במקום שבועה כתקנת הגאונים ואפילו יש עדים לתובע מן המלוה או מן הפקדון נאמן הלה לומר פרעתיך דקיימא לן המלוה לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם הוא חשוד על השבועה כגון שיש עדים שעבר על שבועה או חרם ישבע שכנגדו ויטול כדקיימא לן במס' שבועות [מ"ד ע"ב] וה"מ אדם שחייב לחבירו שבועה דאורייתא כגון שיש לו עד אחד וחייב שבועה להכחיש העד או שהודה במקצת המלוה או הפקדון במה שכפר שבועה דאורייתא אז אם חשוד על השבועה אפילו משבועת שוא או משבועת העדות ואפילו משבועת דרבנן לא ישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל וכן אם הוא גזלן ונודעה גזילתו כי עובדא דההוא רעייא דב"מ [ה' ע"ב] ואמנם אם הוא גזלן מדרבנן לא אמרי' דפסול לשבועה וצריך שיהיו העדים כשרים לפסלו או אדם חשוב נאמן לפסלו בשבועה ובחשוד על השבועה ישבע שכנגדו ויטול ואם שניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם וכן לכל הדינים קיימא לן כר' אבא [מ"ז ע"א] דאמר מתוך שאינו יכול לשבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים שאם תובעים יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדים או בשטר היכא שמת הלוה בחיי מלוה ונתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לשבע אם נפרע השטר ויאבדו החוב ולא נאמר ישבעו ויהיו נוטלים לקמן ב"ה נאריך יותר. ואדם החייב לחבירו שבועה דרבנן והוא חשוד על השבועה לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל ובהא לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וא"ת א"כ למה אינו מונה אותו בשבועות [מ"א ע"א] דקאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן נ"ל דהיינו בכלל מיפך שבועה מאחר דלא מפכינן שבועה לא ישלם א"כ לא אמרי' בשבועה דרבנן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. דין מיפך שבועה וכן נמי בשבועה דאורייתא לא מפכינן שבועה שאם הלוה יאמר איני רוצה לשבע אלא אני רוצה שישבע חבירי ויטול בשבועה דרבנן יכול לומר כן אבל אם הוא חייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר איני רוצה לשבע אך ישבע שכנגדו ויטול דכיון שדין השבועה דאורייתא אין כח בידינו לעקרה וצריך הלוה לשבע והשתא דאמרי' בשבועה דרבנן דלא אמרינן בחשוד שישבע כנגדו גם הוא לא ישבע ופטור ירושלמי [פ"ז ה"ד] החשוד על השבועה עד כמה מקבלין אותו עד שיבא לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני ובדין הוא בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ ולקחת ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה כי גדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם.
<h2>דף מה:</h2>
מי שתובע לחבירו מנה ואומר לו אמרת לתתו לפלוני או אתה אמרת לקחת בהם זה או אתה מחלת לו נאמן ובשבועה דרבנן במיגו דאי בעי אמר החזרתי לך דק"ל המלוה לחברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואפילו א"ל [אל] תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אבל אם א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אז אין בו משום מיגו וצריך שיפרענו בפני פלוני ופלוני שא"ל ואפי' אם הביא עדים שפרעו בפניהם אינם נאמנים ודין זה במלוה אבל בפקדון אפי' א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני נאמן לומר פרעתיך מיגו דיכול לומר נאנסו ואם אמר פרעתיך בפני עדים אחרים והביא עדים אינו נאמן אפי' עם העדים דא"ל שיהא נאמן במיגו דנאנסו כי מיגו לא עדיף מעדים ומיגו במקום עדים לא אמרינן ועדים לא מהני כה"ג כ"ש דהא לא אהני.
<h2>דף מו:</h2>
אדם התובע פקדון לחבירו והוא אומר ודאי יש לי אבל אתה חייב לי מצד אחר ואני מעכבו נאמן בשבועות היסת כי ההיא דרבה ב"ר שרשום [ב"ב ל"ג ע"א] דאמר מיגו דאי אמינא לך לקוחה היא בידי מהימנא כי אמינא מחוייב לי דמהימנא וכן נמי יש מיגו הכא שיכול לומר נאנסו או החזרתים לך ואם הם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הם בידי אינו נאמן וגם לא אמרינן מיגו כאן ודינם נפרש לקמן. אבל אם יש עדים שנתן לו הפקדון או עדים שראוהו ברשותו עתה אינו נאמן במיגו דנאנסו או החזרתים לך וצריך לשלם לו מה שחייב לו ודינו כשאר מלוה אבל אם טוען משכון הם בידי צריך לו לשבע שהיו במשכון בידו ואם אינו רוצה לשבע ואמר בודאי שהוא חייב לי מצד אחר אבל לא הלויתי לו על פקדונו נאמן במיגו אף על פי שאינו יכול לקיים דבריו הראשונים שאמר משכון הוא בידי מ"מ נאמן דהלכתא כרב יוסף בזוזי [שם ל"ב ע"ב] דמגו כזה אמרי' גבי להחזיק ממון בחזקתו ומאחר שהוחזק מהימן ממשכון הוא אבל בשטר לא אמרי' דין זה שאם טוען הוא חייב לי בשטר זה ואח"כ אמר לא הלויתי לו בשטר אבל הוא חייב לי מצד אחר אינו נאמן דאין זה מיגו מאחר שאין אנחנו יכולים לקיים דבריו הראשונים לא נוציא ממון מחזקתו במיגו זה עיקר הדין במיגו שיכול לומר טענה אחרת טובה הימנה אם רוצה לשקר וצריך להעמיק באותו מיגו ומה שאמר שהוא נאמן במיגו זה ובשבועה כי אם יהיה טוען אותה טענה היה בו שבועה דרבנן כי על כל דבר יש שבועה דרבנן כשהוא טוען טענת ברי אבל אם טוען טענת שמא כגון אתה חייב לי או יש לך משלי אין לו לשבע בשמא אם לא יעשה לו לפנים משורת הדין חוץ משותף ואשה בנכסי בעלה וכן בנכסי קרוב לקמן נפרש.
<h2>דף מז.</h2>
התובע לחבירו מלוה או פקדון ואין לו עדים וחבירו אומר לא היו דברים מעולם ישבע הנתבע שבועת היסת ופטור שכל הנשבעים נשבעים ולא משלמים חוץ משכיר ונגזל ונחבל וחשוד על השבועה ועל כל שבועה צריך שבועת היסת ואפי' אין בה דררא דממונא וכן נמי אם אמר פרעתיך נאמן בשבועת דרבנן וחרם היא במקום שבועת דרבנן היא במקום שבועה כתקנת הגאונים ואפילו יש עדים לתובע מן המלוה או מן הפקדון נאמן הלה לומר פרעתיך דקיימא לן המלוה לחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם הוא חשוד על השבועה כגון שיש עדים שעבר על שבועה או חרם ישבע שכנגדו ויטול כדקיימא לן במס' שבועות [מ"ד ע"ב] וה"מ אדם שחייב לחבירו שבועה דאורייתא כגון שיש לו עד אחד וחייב שבועה להכחיש העד או שהודה במקצת המלוה או הפקדון במה שכפר שבועה דאורייתא אז אם חשוד על השבועה אפילו משבועת שוא או משבועת העדות ואפילו משבועת דרבנן לא ישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל וכן אם הוא גזלן ונודעה גזילתו כי עובדא דההוא רעייא דב"מ [ה' ע"ב] ואמנם אם הוא גזלן מדרבנן לא אמרי' דפסול לשבועה וצריך שיהיו העדים כשרים לפסלו או אדם חשוב נאמן לפסלו בשבועה ובחשוד על השבועה ישבע שכנגדו ויטול ואם שניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם וכן לכל הדינים קיימא לן כר' אבא [מ"ז ע"א] דאמר מתוך שאינו יכול לשבע משלם חוץ מן היתומים ליתומים שאם תובעים יתומים ליתומים חוב אביהם או בעדים או בשטר היכא שמת הלוה בחיי מלוה ונתחייב המלוה שבועה לפי דאמרינן הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומת המלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואינם יכולים לשבע אם נפרע השטר ויאבדו החוב ולא נאמר ישבעו ויהיו נוטלים לקמן ב"ה נאריך יותר. ואדם החייב לחבירו שבועה דרבנן והוא חשוד על השבועה לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל ובהא לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וא"ת א"כ למה אינו מונה אותו בשבועות [מ"א ע"א] דקאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן נ"ל דהיינו בכלל מיפך שבועה מאחר דלא מפכינן שבועה לא ישלם א"כ לא אמרי' בשבועה דרבנן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. דין מיפך שבועה וכן נמי בשבועה דאורייתא לא מפכינן שבועה שאם הלוה יאמר איני רוצה לשבע אלא אני רוצה שישבע חבירי ויטול בשבועה דרבנן יכול לומר כן אבל אם הוא חייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר איני רוצה לשבע אך ישבע שכנגדו ויטול דכיון שדין השבועה דאורייתא אין כח בידינו לעקרה וצריך הלוה לשבע והשתא דאמרי' בשבועה דרבנן דלא אמרינן בחשוד שישבע כנגדו גם הוא לא ישבע ופטור ירושלמי [פ"ז ה"ד] החשוד על השבועה עד כמה מקבלין אותו עד שיבא לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני ובדין הוא בשבועה דאורייתא להשביעו בחפץ ולקחת ספר בידו ולהשביעו בשם אבל גאונים עקרוה כי גדול העונש ותקנו חרם ושבועה בלא נטילת חפץ ובלא הזכרת השם.
האומר לחבירו מנה אתה חייב לי והוא אומר בחמשים ידענא ובחמשים לא ידענא חייב לשלם דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם נר' דלא אמרינן באדם שיהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם או טענה אחרת במיגו פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אינו חפץ לטעון אות' טענה שיהא ירא שמא יבואו ויכחישוהו וגם אינו נאמן לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו דנראה כשקר והוא מעיז פניו לומר זה אבל לא שייך העזה לומר שהלכו למדינת הים כי ירא שמא יבואו וכמו כן גבי יתומים לא טענינן להו שמא פרע אביהם בפני עדים ומתו או הלכו להם למ"ה דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליה בשביל היתומים וכן משמע פרק חזקת הבתים [מ"ה ע"ב] דאמר' קסבר המפקיד לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואז לא שייך שום מגו והא דאמר' לעיל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם היינו דווקא בשבועת דאורייתא וכן משמע פרק חזקת הבתים [ל"ד ע"א] גבי נסכא דר' אבא דקאמר התם דאיכא לדמויי דר' אבא לחד סהדא אתרתין שנין מפירי אבל לא אמר' לגבי ארעא כגון שהוא אומר הקרקע הזה לקחתיה ממך ואין לי עדי חזקה והאחר מביא עד אחד שהקרקע שלו וזה אינו יכול לשבע להכחיש העד דהוא מודה שהיתה שלו והוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע והיינו לפי דאין מחוייב שבועה כ"א מדרבנן דאין נשבעים על הקרקעות ובמחוייב שבועה דרבנן ואינו יכול לשבע לא אמרינן דמשלם ובכל הדברים שאין נשבעים עליהן כגון קרקעות עבדים שטרות והיינו שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת או אם יש לו עד אחד אבל על אלו שבועה דרבנן נשבעים כדמשמע פ' הכותב [פ"ז ע"ב] גבי עד אחד מעיד שהוא פרוע ונפקא מינה גבי חשוד על השבועה ולגבי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע וגם לגבי מיפך שבועה אם הוא אינו רוצה לשבע יכול הוא לומר ישבע שכנגדו ויטול.
